חברה מהדוקטורט שפגשתי במקרה ברחוב: יואו שנים לא דיברנו! מה איתך מאז הדוקטורט, איך באקדמיה? תמיד ידענו שתהיי כוכבת
אני: אה אני פחות באקדמיה כרגע, בעיקר עושה כל מיני פרויקטים
חברה: מה למשל?
אני: *מרימה שקית עם גלון של יוגורט* נגיד היום אני מכינה לאבנה
לא אזלזל באינטליגנציה שלכם ואגיד שאני מעלה תמונה סתם כדי להראות לכם את התספורת החדשה או את החולצה המחמיאה אבל המגרדת ביותר בעולם. פשוט בא לי חיזוקים בלי להצמיד לזה סיפור, וזה גם בסדר לפעמים
*שתיקה מביכה*
אני: מה הכותרת שהכי אהבת השנה בדה מרקר?
דייט: מה?
אני: שלי ״יאנגוי של שבת״
דייט: מה?
אני: כי הבעלים של יאנגו דתי אבל המשלוחים והמוניות עובדות בשבת אז מעבירים את הבעלות כל סופ״ש למישהו לא יהודי
דייט: מה?
אני: טוב רק רציתי לספר על זה למישהו, נראה לי שאזוז
לדעתי אין מספיק שיח ביקורתי על הסכנות של סמים פסיכדליים כי למשל רוב האנשים לא יודעים שמספיק לעשות איוואסקה פעם אחת כדי להפוך לאדם בלתי נסבל שמדבר רק על זה
היום הזה מזכיר לי את החבר הטוב שהיה לי בתואר השני שלימד אותי לשים קינמון בקפה, ואז כמה חודשים אחרי שסיימנו את התואר שלחתי לו תמונה של כוס קפה עם קינמון באוניברסיטה והוא ענה שיש לו בת זוג ולא מתאים שאשלח לו הודעות כאלה
כשהייתי קטנה נסענו לבקר חברים בלונדון כל שנה בפסח, וההורים שלי היו לוקחים אותי ואת אחי להמלי׳ס, חנות צעצועים ענקית של חמש קומות, וכל אחד היה צריך לבחור מתנה אחת, בלי שום מגבלות ובלי הכוונה. אני לא זוכרת משחק אחד שקנו לי שם, רק בכי והתקפי חרדה >
פסיכולוג: איך ההורים שלך היו קוראים לך כשהיית קטנה?
אני: היתה מערכת של אינטרקום בטלפונים בכל הבית והיו אומרים לי לבוא לאכול
פסיכולוג: התכוונתי איזה כינויים הם נתנו לך אבל בואי נדבר עוד קצת על זה
אוקיי גם אתם התעוררתם מאזעקות ב-4 בבוקר, אבל האם בדקתם את המייל מיד אחרי וקראתם הודעה שבה בכירה באוניברסיטה מציגה אתכם למישהו מהמחלקה בתור ״מידענית שגייסנו שצריך למצוא מה לעשות איתה״ במקום ״מומחית עם דוקטורט בתחום המדויק של הפרוייקט״?
דברים שלא חשבתי שיקרו בגיל 34: הבוקר קניתי לעצמי שמלות במחלקת ילדים בפריימרק ועוד כמה שעות אקבל את תעודת הדוקטורט שלי מאחת האוניברסיטאות הכי טובות באנגליה
> ולמרות שזה הוציא לי את הרוח מהמפרשים וגרם לי לקחת זאנקס ולישון שש שעות באמצע היום, אני מנסה להתגבר על זה. אז אני כותבת כאן שבחודש הבא אני טסה לבקר חברים בבורקאי ולגלוש קייט, בתקווה שעצם השיתוף יעזור לי להוציא את זה לפועל - ואם לא אז אמחק את השרשור וכולנו נתנהג כאילו זה לא קרה
דוד שלי מנסח הודעה לבעל דירה שהעביר לי חוזה: שלום רב, קראתי את גיבוב הסעיפים הפוסט-טראומטיים שאתה מתעקש לכנות ״חוזה״ וישנם מספר תיקונים שיש לבצע על מנת שיעמוד באמנת ג׳נבה וכן בחוק הישראלי
מעוניינת במרשם למה שלוקחות הסטודנטיות ששלחו לי מייל של חמש פסקאות על זה שמגיע להן 100 ולא 96 במטלת ביניים ששווה 15 אחוז מהציון בקורס, כי לא היה כתוב בהנחיות שצריך להשתמש נכון בכללי הפיסוק
השבוע סיפרתי לחבר על הפעם ההיא בתיכון שזימנו אותי למיונים בגדרה, אבל בדרך מישהו נרדם במושב לידי באוטובוס והתביישתי להעיר אותו אז נסעתי עד התחנה המרכזית בבאר שבע וחזרתי הביתה בבכי>>
קו מפריד (—) בטקסט בעברית או באנגלית כמעט תמיד מעיד על זה שהוא נכתב על ידי בינה מלאכותית. כדאי לקחת את זה בחשבון אם אתם רוצים שיקחו ברצינות את המטלות שאתם מגישים באוניברסיטה או את המניפסטים שאתם מפרסמים בטוויטר
ועל המחאה - מאות מיליוני שקלים, מאות אלפי משתתפים, אינסוף אנרגיה — ועדיין אין אלטרנטיבה, אין התפכחות.
המון צעקות, המון ציוצים, אבל אין הצעה של הנהגה ודרך. אין התנערות משגיאות והתנהלות לא אחראית בשם האידאולוגיה.
לא נקום מהמשבר הזה רק עם שלטים.
אנחנו צריכים דרך. מצפן. הנהגה. שתבטיח את קיום המדינה.
ולכן קמנו.
לא רוצה להעליב את הסטודנטים בהערות על מטלות אבל הם כותבים אינם בלשון עבר (למשל, הם אינם ידעו לכתוב) במקום לכתוב לא (הם לא ידעו לכתוב) בתדירות כלכך גבוהה שזה כואב לי בחלק של המוח שבדרך כלל מוקדש רק לרווחים לפני סימני פיסוק
אם הייתי מדריכת פילאטיס ומישהי היתה מבקשת ממני ממש בנימוס ובפרטיות לא לגעת בה, לא הייתי מכריזה כל פעם שאני עוברת לעזור לכולן להעמיק את המתיחה ״חוץ מהילה כי היא לא אוהבת״
איך יודעים שיש לי קראש חדש בגינת הכלבים? קבענו להיפגש בגינה ב6, אז מ- 4 וחצי התקלחתי, החלפתי בגדים ארבע פעמים, שמתי בושם, ירדתי במדרגות בהתלהבות, הגעתי לקצה הרחוב - והבנתי ששכחתי לקחת את מקס
החלטתי בכל זאת לבדוק כמה עבודות של סטודנטים היום. מטלת כתיבת ביקורת על מאמר אקדמי. פותחת עבודה ראשונה: ״לדעתנו הטיעון של המאמר לא כתוב בצורה מספיק מרוהטת״.
סוגרת את המחשב.
מאצ׳ בטינדר: מה קורה?
אני: לפני 8 שנים בו ברנהאם אמר בראיון שהוא ימות ב- 17.1.24 ואז ב-17 הוא מחק את כל הפוסטים שלו בכל הרשתות ואת כל המוזיקה שלו חוץ מאינסייד מספוטיפיי ויש ספקולציות שזה אומר שבקרוב הוא ישחרר ספיישל חדש, ואם לא אז זו עדיין מחוייבות מאוד גבוהה לגאג
מאצ׳: *אנמאצ׳*
יש אמריקאי אחד נורא חתיך בגינת כלבים ואנחנו מתראים כמעט כל יום ואפילו מדברים די הרבה אבל אני לא יודעת אם הוא מתחיל איתי מאוד לאט או סתם בודד/משועמם - אז בינתיים אני בסטרס ומתארגנת כמו לדייט בכל פעם שאני יוצאת לגינה, אבל יש משהו נחמד בקראש כזה. זואי דשאנל תשחק אותי בסרט אם תהיתם.
פגשתי מישהו שיצאתי איתו לכמה דייטים לפני שנה והוא החמיא לי על התספורת ואמר שישמח שניפגש מתישהו - ואז הוא אמר ״תני לי רק לראות שיש לי את המספר שלך, יעל״, ואז הקריא לי את המספר של יעל טינדר ואישרתי שזה המספר הנכון והלכתי. אז שבוע טוב ליעל איי גס
אתמול עשיתי טיפול בקטמין במרפאת יום - כלומר עשיתי טריפ פסיכדלי בחדר טיפולים מנוכר ועצוב על כורסה עם סדינים של בית חולים בלי שידעתי למה לצפות, כי הרופא רק ידע לומר לי שזה ירגיש קצת כמו חלום והאחות אמרה שיש קצת "סוטול" כשבפועל זה היה כמו טריפ אסיד של שעה וחצי >>
מסתבר שאני ובן הזוג שלי נפרדים... אם יש לכם המלצה למתווכים אמינים בתל אביב לדירת 2-3 חדרים זה יכול לעזור כי אין לי שום כוחות נפשיים להתעסק עם חיפושים...ובכלל כל תמיכה תתקבל בברכה
זו היתה אנקדוטה משעשעת על כמה ביישנית הייתי פעם, אבל עכשיו אני כותבת את הציוץ הזה בעודי כלואה בבית קפה, שותה את הקפה שלי בכוס זכוכית כי לא שמעו אותי מבקשת אותו לקחת
לפעמים אחרי שאבא שלי ואני לא מדברים כמה ימים, אני מתקשרת אליו מהערסל במרפסת ואומרת בכוונה משהו קצת שגוי על איזו כותרת שראיתי - ואז מתנדנדת רבע שעה בזמן שהוא מסביר לי את הנושא לפרטי פרטים
אני: לא, אין לי חבר. המלחמה והאווירה בכלל די מוציאה לי את החשק ואני די נהנית לבד. יש לי מלא זמן לראות חברים ואני לא צריכה לחשוב פעמיים אם לקחת גורים לאומנה או לא….לא יודעת לא לחוץ לי
מוכר באמפם: התכוונתי חבר מועדון
אני: אה, גם לא
אמא שלי: חבל שאת לא מתקשרת יותר
אני: אמרתי לך שאני קצת בדכאון ויותר קשה לי ליזום שיחות
אמא: אבל יעשה לך טוב לדבר איתי
אני: אני מדברת איתך כרגע וזה לא עושה לי טוב
אמא: אבל לי זה כן
אני: אז את יכולה להתקשר
אמא: אני רוצה שאת תתקשרי
מאלפי כלבים בטיקטוק: חשוב להשתמש בשם של הכלב רק כשרוצים שיבוא כדי לא לשחוק את המשמעות של הקריאה
אני: *שואלת את מקס עשרים פעמים ביום מי המקס הכי מקס לדעתו בסולם של מקס עד מקס*
אבא שלי: אנחנו מארחים את ליל הסדר השנה אבל אין לי שום כוונה להכין אף מאכל של פסח, לא תהיה הגדה, ומי שיגיד חג שמח ילך הביתה באותו רגע
אני: אז אולי אפשר גם לעשות את זה ביום שישי רגיל כשאין פקקים משוגעים ונקרא לזה… ארוחת שישי?
אבא: הילה מספיק עם השטויות האלה זו מסורת, תכבדי בשקט
פסיכולוג: מה שלומך השבוע?
אני: יותר טוב מהאנשים בסהרה המערבית
פסיכולוג: אני מבין שראית סרטון
אני: מרוקו בנתה שם חומה עם 7 מיליון מוקשים לאורך 2700 ק״מ שמוגנת על ידי 120 אלף חיילים
פסיכולוג: בואי ננסה להתמקד בחוויה שלך
אני: היום חוויתי סרטון של 45 דקות על סהרה המערבית
פסיכולוג: נשמע שהיו לך כמה שבועות מאוד חוויתיים
אני: כן, גיליתי שממש קל להכין לחמניות מאודות!
פסיכולוג: לא למדת לגלוש קייט?
אני: אה כן גם זה
פסיכולוג: ונראה לך שתמשיכי?
אני: לא רואה סיבה שלא
פסיכולוג: את מדברת על הלחמניות שוב?
אני: זה אפילו לא מלכלך את הסיר
בסוף הדוקו על לואי סי.קיי שואלים מישהו מחוץ להופעה מה הוא חושב על ההאשמות נגדו והוא אומר ״כל אחד חי את החיים שלו עם כמות מסויימת של צביעות, ואני בוחר לשים את שלי כאן״ והערכתי את זה הרבה יותר מאת אלו שמנסים להצדיק או להקטין את המעשים שלו
מעניין אם כאן11 התייעצו עם מישהו בתחום בריאות הנפש לפני שהחליטו על פרוייקט הנצחת הטראומה וחוסר האונים באמצעות שליחה של כל העדכונים מה-7.10 בפושים לפי שעות בלי לתת אופציה לעשות Opt-out מראש מלבד ביטול ההתראות לגמרי