1/2
אני כותב את הדברים הבאים בשם הסטודנטים שמובילים את המאבק לפיטוריו של המרצה סבסטיאן בן-דניאל, ואני כותב אותם בחשש רב. נכון לשעה זו סבסטיאן עדיין מושעה לכן לא מופרך שיחזור ללמד בסמסטר הקרוב. אם זה המצב, אני מסתכן בהתנכלות אקדמאית באחד מהקורסים שלי שהוא אמור ללמד. אף על זאת, חשוב לי לעשות סדר בפרשה מנקודת המבט של הסטודנטים עצמם בתואר. שלמדו, לומדים, או עומדים ללמוד אצל סבסטיאן:
זכות חופש הביטוי באקדמיה הישראלית היא קודש במדינה דמוקרטית. כל מרצה צריך להרגיש בנוח להביע את עמדותיו הפוליטיות מחוץ ובתוך הקמפוס כאחד, מרגיזות ככל שיהיו.
אני בטוח שאת חלקכם הפתיח הזה מפתיע. ואני לא מאשים אתכם. הרבה אנשים שנעמדו לצד סבסטיאן בשבוע האחרון (כולל סבסטיאן עצמו) דאגו למסגר את פרשת ההשעייה כאירוע של השתקה ורדיפה פוליטית בתוך האקדמיה. זה לא המצב. בוודאי לא מהצד שלנו.
המחאה התחילה כאשר הוצפו בקבוצת הוואטסאפ של התואר שלנו הררי ציטוטים מתוך חשבון ה-X של סבסטיאן, תחת שם העט ״ג׳ון בראון״ המזוהה עימו.
מציטוטים דוחים בתחום מאוד אפור כמו ״חיילי צה״ל רוצחים תינוקות כי חונכו להיות רוצחי תינוקות״, ועד כינויי שנאה וגזענות מפורשים:
״בבונים דתיים״,
״דתיים מטונפים״,
״כל הדתיים זה חרא, הציונות הדתית קצת יותר״,
״כמו הנאצים שהם״ (על מזרחים),
״קודם כל אתה ערבי. איזו דת אתה ואיזה מזוזות אתה מלקק זה משני״,
״הציונות הדתית מאוד מגוונת, זה נע בין ממש נאצים שאומרים את זה במפורש, לנאצים שלא אומרים את זה במפורש״,
יש עוד עשרות ציטוטים כאלה. הפוסט הזה גם ככה ארוך מאוד אז אני חוסך לכם..
מן הסתם התגובות הראשוניות שלנו כסטודנטים היו זעם. עלבון. בלבול.. בערך בשלב הזה גם קמה קבוצת המחאה. אבל ככל שעובר הזמן, אני מתחיל לשים לב לתחושה נוספת שמתחילה להווצר אצל החברים שלי- פחד. וספציפית פחד אצל החברים הדתיים שלי.
סטודנט שאשמור על האנונימיות שלו אמר לי ״אני כנראה אלמד מהזום הסמסטר״. שאלתי אותו למה והוא אמר לי ״מלמד את הקורס הזה מרצה שחושב שכל הדתיים נאצים בהגדרה. תגיד לי איך אני אמור לשאול שאלה בכיתה כשיש לי כיפה על הראש? איך אני אמור להרגיש בנוח איתו באחד על אחד בשעת קבלה? להגיש ערעור בשם המלא שלי על מבחן?״ זה זעזע אותי. וזעזע אותי שהוא לא היה היחיד. עוד סטודנט. עוד סטודנט. עוד סטודנטית. וזה ממשיך.
לי אין כיפה על הראש. אין לי שם משפחה מזרחי. איך אני יכול להכנס לכיתה בזמן שהחברים שלי, שלפני שנייה עוד הגשנו עבודות ביחד, מפחדים עכשיו להכנס איתי עם כיפה או כיסוי ראש?
חופש הביטוי האקדמי הוא קודש. אבל כך גם הסובלנות. כל מרצה בהגדרה צריך לראות את כלל הסטודנטים באופן שאינו מוטה על בסיס דת/ גזע/ מין/ נטייה מינית. ואם אותו מרצה מקטלג בפומבי אנשים לפי הקבוצה שאליה הם שייכים (גם אם הדבר נעשה מחוץ לקמפוס), הוא דה-פקטו הופך את הכיתה למקום שבו סטודנט מסוגל להרגיש שייך על בסיס ההשתייכות שלו לדת/מוצא כזה או אחר. מרצה שכזה לא יכול ללמד באקדמיה הציבורית. זו לא רק הדעה שלי, זה מצויין במפורש בתקנון אוניברסיטת בן גוריון, וגם באמנת IHRA עליה חתומה האוניברסיטה.
בניגוד לפרסומים, סבסטיאן נכון לשעה זו לא התנצל. הוא שלח מייל ארוך לסטודנטים ספציפיים ובו הוא ״מצטער על ההוצאה מההקשר של הדברים״. שום התנצלות על תוכן הרפש שהוא מקפיד לכתוב, ושום הבעת חרטה. באופן אישי הייתי הרבה יותר שמח אם הוא היה מתנצל באופן אמיתי וכנה כי אין לי שום רצון להוביל לפיטורים של אף אחד. אבל כל עוד זה המצב, אני לא אשב בשקט בכיתה בזמן שחברים שלי מפחדים להכנס. ואני אלחם כדי ללמוד אצל מרצה שמסתכל עליי ועל החברים שלי באותה הצורה. גם אם הם חובשים כיפה ואני לא.
נשיא האוניברסיטה מסכים עם הקו הזה. ההשעייה לא נעשתה על בסיס רדיפה פוליטית אלא על בסיס חשש ליחס לא מכבד/סובלני כלפי הסטודנטים.
1/2
>>